ביטאון האומה

“האומה – במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות”,  הוא כתב עת,  רבעון, הרואה אור אחת לשלושה חודשים על-ידי מסדר ז’בוטינסקי בישראל  זה כבר ששים שנה ברציפות, משנת 1962. ככזה הוא אחד מכתבי העת הוותיקים ביותר בישראל, שמתחדש מדי פעם ומתאים עצמו לרוח הזמן.

מאז גיליון 220 נכנסה עמותת שלטון בית”ר לשותפות בהוצאת כתב העת. “האומה” מופץ למנויים, לספריות, לחוקרים ולאנשי אקדמיה ותקשורת. הוא נתמך על ידי קרן הכט, הנושאת את שמו של ד”ר ראובן הכט ז”ל. עד כה ראו אור 225 גיליונות.

העורך הראשון היה דוד ניב, ההיסטוריון של האצ”ל ועורך דברי הכנסת. אחריו ערכו: חיים מילקוב, משה גולד, אברהם הלר, משה בלע, יוסף כרוסט ואפרים אבן. מאז 1999  עורך אותו יוסי אחימאיר, שהוא גם ראש מכון ז’בוטינסקי. לצד העורך פועלת מערכת: סמי ישראל – יו”ר, יגאל ברנד, נוה דומי, נריה מאיר, אהרון סגיר, גרשון סתיו, איציק פס, יוסף קיסטר, רחל קרמרמן, יהודה שלם.

“האומה” עוסק במנעד שאלות עיוניות ואידאולוגיות,  במורשת זאב ז’בוטינסקי ובית”ר, הגות, עיון, מחקר, תיעוד, ביקורת וספרות. מאמרים ואיגרות רבים של ז’בוטינסקי פורסמו ומתפרסמים לראשונה בעברית ב”האומה” .

בכל גיליון משתתפים בין 20 ל-30 כותבים – חוקרים, מדינאים, פובליציסטים, אנשי רוח ועיתונאים, וכן נכללים מדורים קבועים: “בפתח הגיליון” הכולל ענייני אקטואליה ובעיות שעל סדר יומה של הציבוריות היהודית ומדינת ישראל, בימת קוראים, שירים, ביקורת ספרים חדשים, וספרים שנתקבלו במערכת. כל גיליון כולל כ-152-128 עמודים. הגיליון ה-150 והגיליון ה-200 היו מוגדלים במיוחד.

עם משתתפי “האומה” הבולטים נימנים: יורם ארידור, אריה נאור, אמיר גולדשטיין, אליעזר שביד, יוסף קיסטר, שרה אוסצקי-לזר, יואב גלבר, נורית גוברין, גרשון הכהן,  אפרים ענבר, משה יגר, אריה אלדד,עדו נתניהו, גרשון סתיו, יצחק בן ישראל,    שלמה נקדימון,  שולה אברמסקי, מירון איזקסון, משה ארנוולד, צבי צמרת, אביתר בן צדף, חבצלת פרבר, ורבים אחרים.

. בדרך כלל לאחר כל גיליון מתקיים אירוע “האומה” בעל-פה, בהשתתפות העורך ומרצה מרכזי.

במלאות שנה ל”האומה” פורסם דבר המערכת (בגיליון מספר 4), שבו נאמר בין השאר:

“הנחנו מסד לבימה, שעיקרה ההגות הלאומית על כל גוני ביטוייה, ולא ברתחנות של פולמוס אלא במידת ההתבוננות וביסוד המחשבה… ביקשנו לחזק את המאחד בתוכנו ולהחליש את המפריד. .. ביקשנו לטפח את ערכי המוסר והגבורה של העם בעבר הרחוק והקרוב.. לא פחותה בחשיבות גם הבלטתם של אותם קניינים לאומיים, קנייני-רוח וקנייני-מעש, שכותבי היסטוריה ‘רשמיים’ נוהגים בהם מידת-העלמה ביודעים. נוסיף גם להבא לחשוף אמיתות, להשרישן בתודעת הציבור ולקוות, שקניינים ואמיתות אלה יסייעו בידי האומה להשלים את תהליך תחייתה המדינית והרוחנית.

ביקשנו את טוהר הוויכוח…ראינו בנקיות הלשון, בכיבוד דעת הזולת, בהיעדר הפנייה האישית ובביטוי התרבותי – ערך בונה לעצמו. אנו מקווים שאף להבא נשכיל ליתן חלקנו לעידונו של סגנון הוויכוח הציבורי במדינתנו. ביקשנו להקנות לקוראים דעת היהדות וערכיה, ועם זאת לקרבם לגילויים הגדולים של המחשבה והיצירה האנושית-הכללית. נשקוד להביא גם להבא דברי עיון ומחקר בחכמת ישראל וכן תרגומים ממבחר הטוב והיפה שבאוצר התרבות העולמית – להרחיב דעת, להטעים מן הנשגב, לשם עילוי היחיד והציבור.

יסודות אלה מעוגנים כולם במורשת הגדולה, שנחלנו מן המורה שעל שמו נקרא מסדרנו: זאב ז’בוטינסקי, אוהב-העם, הלוחם אמיץ-הרוח לתחייה ולשיחרור, איש-ההדר, העברי המשלים עבריותו כל ימיו, האדם שכל טוב וכל יפה בתרבות האנושית לא היה זר לו. מורשתו הרבגונית בשאלות האומה והיחיד, התרבות והמשק, המוסר והנוי, עוד כוחה עימה להפרות ולהתסיס גם את מחשבת ימינו. ראויה היא אפוא שנוסיף לטפחה ולסגלה לצורות-חיינו החדשות.”